החלטה בתיק עמ"ת 12619-04-12

1.         העוררת הגישה ערר על החלטת בית משפט קמא מיום 5.4.12, אשר החליט על שחרור המשיב בתנאים מגבילים, וזאת לאחר שנפסלה חלופת מעצר כשהמפקחת היא אימו, באופן שיהיה נתון במעצר בית מלא ברחוב רזיאל דוד 27 בחיפה (כתובת ביתו), בהשגחתה של גב' ילנה (חברת משפחה) ובאיזוק אלקטרוני . כמו כן נקבע כי המשגיחה תחתום על ערבות צד ג' בסכום של 5,000 ש"ח.

2.       העוררת טוענת כי בנסיבות העניין והעבירה המיוחסת למשיב, כפי שתתואר להלן, אין מקום לשחרור המשיב לחלופה שהוצגה, מבלי שנבדק העניין באמצעות תסקיר מעצר. המשיבה טענה לעילת מעצר של מסוכנות ולחזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) .

3.         העבירות המיוחסות למשיב ולנאשמים אחרים מתייחסות לאירוע שבו המתלוננים הגיעו לחגוג במועדון בחיפה את מסיבת הגיוס של טל שמש. בעקבות סירובה של חברתו של טל שמש לרקוד עם אחיו הקטין של המשיב, אותו לא הכירה, תקפו המשיב והנאשמים האחרים את טל שמש וחבריו בהיות התוקפים ,כנטען , תחת השפעת אלכוהול וגרמו להם לפציעות וחבלות גופניות של ממש תוך שימוש בנשק קר, דהיינו בקבוק זכוכית שנשבר.  כתב האישום שהוגש כנגד המשיב 2 (וגם כנגד נאשמים אחרים), מתייחס לקטטה האלימה במועדון בחיפה באשמורת התיכונה של יום 24.3.12 . כתב האישום מתאר את הקטטה שהחלה בכך שאחיו הקטין (כבן 17.5) של המשיב כיבה סיגריה בפניו של דודו בלנקה, והמשיב ביחד עם אחרים חבטו במכת אגרוף בראשו , הפילו אותו ארצה ובעודו שרוע על הרצפה בעטו בו והיכו בראשו.  באותו מעמד חברו של דוד, טל שמש  ניסה להפריד בין התוקפים לבין דודו בלנקה ואז תקפו אותו הנאשמים, ביניהם המשיב באופן שחבטו בו באגרופים בכל חלקי גופו בעטו ופצעו אותו ואחד אחר שאיננו המשיב חבט באמצעות בקבוק זכוכית שנשבר באפו של טל שמש וגרם לו לפציעה. המשיב חבט בפניו של טל שמש באמצעות פיית הבקבוק השבור. כמו כן תקפו הנאשמים והמשיב ביניהם את חברו של טל שמש, את גל אמירה,  באופן שחבטו מכת אגרוף בפניו דחפוהו ארצה ובעודו שרוע בעטו בפניו ונאשם אחר תקף את חברתו של טל שמש באופן שהדף אותה והפילה ארצה.

             כתוצאה מהמעשים נגרמו לטל שמש פציעה וחבלות גופניות של ממש: שני פצעים באזור האף בעומק העור שאחד מהם חתך אלכסוני באורך 3 ס"מ בקיר לטראלי ימני של האף שהצריך תפירתו בהרדמה וכן פצעי שפשוף בקרקפת, במצח, בסנטר ובחלק האחורי של הצוואר. טל שמש פונה מהמקום באמבולנס. כמו כן נגרמו חבלות גופניות לדודו בלנקה שהם פצעי שפשוף באזור האף , לחי ימני וצד ימין של הצוואר ובבית החזה הימני. כמו כן נגרמו לחברתו של טל שמש חבלות בגפיים עליונות ותחתונות.

 כתב האישום מייחס למשיב תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים ויותר, עבירה לפי ס' 382 (א) לחוק העונשין תשל"ז 1977, פציעה -עבירה לפי ס' 334 לחוק העונשין תשל"ז 1977 + ס' 335 (א) (1) לחוק העונשין תשל"ז 1977 + סעיף 29(א) לחוק העונשין תשל"ז 1977.

4.         בית משפט קמא קבע כי יש ראיות לכאורה והערר שבפני מתמקד למעשה בשאלה האם יש מקום לחלופת המעצר שנקבעה למשיב, בהעדר תסקיר מעצר שבדק את הנתונים. בית משפט קמא ציין כי הוא מקבל שיש הבחנה בין הנאשמים השונים ורק שני עדי תביעה מתוך 8 קושרים את המשיב לקטטה.

5.       קביעת חלופת מעצר, אם בכלל, הינה מלאכה שכל-כולה איזונים בין זכות הנאשם לבין אינטרס הציבור, מלאכה שהיא פרי הערכה ושקלול של סיכויים וסיכונים ועובדות שחלקן סמויות מן העין ואינן ידועות בזמן אמת. (כב' השופט עמית, בשפ 5564/11 פלוני נ. מד"י  נבו  8.8.11).

 אכן, גם  כשקיימת עילת מעצר כנגד המשיב, על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל, אם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק, וכך נקבע בבש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.97)) -

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו  לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוק: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר".

 שאלת מסוכנותו של המשיב תיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה, ראו  בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה נבו 19.7.04-

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו"

6.         הפסיקה נהגה בחומרה כאשר נסיבות  העבירה מייחסות לנאשם קטטה אלימה, שמעורב בה שימוש בנשק קר, תוך גרימת חבלה חמורה. ההלכה הינה כי במקרים שבהם העבירה גרמה חבלה חמורה לקורבנה יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים, ורק במקרים חריגים בית המשפט ייעתר לשחרור בחלופה. כך נקבע בבש"פ 8534/07 שלום איבגי נ' מדינת ישראל (נבו  18.10.07), בש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (נבו 22.4.94); בשפ 6802/07 אברהים כליל נ. מד"י  ( נבו 27.8.07 ).

וראו דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (נבו 30.7.09):

" גישה זו הננקטת בפסיקה נועדה להגן על הציבור הרחב מפני הסכנה הגדולה הטמונה במעשי בריונות של צעירים, המשתמשים בנשק קר על נקלה, תוך התלהטות יצרים, ואובדן שליטה על מעשיהם. לא אחת, מביאה תופעה זו לקיפוח חיים ממש, או לפציעה אנושה. תופעה זו שפשטה בין בני נוער ומתרחשת לא אחת במתחמי מקומות בילוי של צעירים, אינה מיוחדת לצעירים בעלי עבר פלילי המצויים בשולי החברה. היא מתרחשת גם בקרב בני נוער בעלי רקע נורמטיבי, ויוצרת סיכון כבד לשלום הציבור בכללו, ולשלום צעירים השוהים במקומות בילוי בשעות הפנאי, בפרט".

וכן ראו דברי כב' השופטת ארבל  בבשפ 6802/07 אברהים כליל נ. מד"י  ( נבו 27.8.07 )-

תרבות הסכינאות והקטטות האלימות, תוך שימוש בחפצים שונים להלקאה, הפכה מכת מדינה לצערנו, תוך שברוב המקרים הללו מעורבים צעירים. על אף נסיבותיו האישיות של העורר, אין די במקרה זה בחלופת מעצר כדי לאיין מסוכנותו בשלב זה. צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי העורר ישהה במעצר גם ללא עריכת תסקיר (בשפ 6802/07 ארבל).

7.         ב"כ המשיב טען  כי יש להביא בחשבון שרק שני עדים מתוך 8 שעדותם נלקחה, ייחסו למשיב השתתפות, ואף ההשתתפות הנטענת היא לא כמישהו דומיננטי, ולא כמי שהחל את הארוע.  ב"כ המשיב מכוון טיעונו לעוצמת הראיות שקיימות כנגד המשיב. אכן, הכלל  הוא שיש מקום להתחשב בעוצמת הראיות. ראו דברי כב' השופט עמית בבש"פ 5564/11 פלוני נ. מד"י  נבו 8.8.11 -

"קיימת "מקבילית כוחות" בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם. ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. ולהיפך, ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, ובהתקיים שאר התנאים להורות על מעצר, כך תקטן הנכונות להסתפק בחלופת מעצר". עם זאת, מקום בו עילת המעצר היא עוצמתית, והאינטרס שביסוד המעצר הוא כזה שכל נטילת סיכון לגביו תהיה בלתי סבירה, כך שאין למעשה חלופת מעצר מתאימה שתוכל להגשים את מטרות המעצר, לא יהא מנוס ממעצרו של הנאשם, על אף הבעייתיות במשקלן של הראיות לכאורה ( לוי , בעמ' 619).